על משקולות ואיזונים בשוק התעסוקה הישראלי

זוכרים שכשהיינו קטנים הלכנו לירקן והיינו מוקסמים מהרגע הזה שבו הוא מניח את המלפפונים בצד אחד ויודע בדיוק איזה משקולות לשים בצד השני? שנייה אחרי זה היה נוקב במספר ורושם אותו על פתק החישוב שלו. (אני יודעת שיש פה כאלה שמכירים את זה רק מהתמונות, תזרמו😊)
לא על הירקן אני רוצה לכתוב. יותר על המשקל, או ליתר דיוק המשקולות. הדרך שבה ניתן היה לאזן בין הדברים כדי להגיע לתוצאה הנכונה. האיזון הוא זה שקבע. האיזון הוא זה שתמיד קובע.
עולם התעסוקה מאופיין תמיד בנקודות חוסר איזון. פעם ידו של המעסיק על העליונה, פעם ידו של המועסק (מטאפורית כמובן).
בכל בוקר נושבת רוח חדשה– היום זה שוק של מעסיקים…היום שוק של מועסקים, דובים שוורים, ביקוש היצע. אנדרלמוסיה שלמה.
איכשהו תמיד הגיע נקודת האיזון, בין היכולת לרצות ליכולת לרצות – Wanting and satisfying.
וזה היה בסדר. הכל עבד טוב.
או שלא?
כנראה שלא. כנראה שזה לא היה טוב. כי אחרת אין דרך להסביר את מה שקורה.
הלך האיזון. ואף אחד לא מצליח להחזיר אותו.
כתוצאה כל אחד זורק מחיר. "אני רוצה יותר, אני רוצה עוד יותר, אני שווה יותר ממה שהיה". ככה זה כשמנחשים ולא יודעים אילו משקולות לשים ולדעת מה המחיר שמייצג שווי שוק אמיתי.
בואו נדבר תכלס.
חסרים עובדים בשוק התעסוקה, אבל האבטלה מאד נמוכה, והעובדים כאילו נחבאים להם באיזה מקום ואף אחד לא מוצא.
ספקולציות: עובדים בשחור, מילואים, עובדים בדיגיטל ואונליין מהבית, יותר נשארים בקבע, ירדו מהארץ, שינו ייעוד, הלכו לאנשהו ועוד לא מצאנו.
האמת? הסיפור הקלאסי של מי הזיז את הגבינה שלי. הזיזו את הגבינה והזיזו ועוד קצת ומה קרה? הכל יצא מאיזון. לא מצאנו את המשקולות לאזן את האנומליה.
מאידך מרבית המעסיקים עדיין בטוחים שהם יודעים לגייס נכון. כמה לשלם ולמי, ושמה שהיה אתמול יהיה גם מחר.
המגייס בארגון מוצא את עצמו מול ביקורת אינסופית על כך שאין מועמדים. אין מנה"ח, אין מזכירות, אין אנשי שיווק, אין מנהלי שירות, אין אנשי פיתוח ותשתיות, אין חשבים, אין ואין ואין.
אין? ברור שיש.
רק שהזיזו להם את הגבינה והם לא רוצים לעבוד בתנאים שאתם רוצים להציע להם.
הם רוצים להרגיש שהם מוערכים נכון בשרשרת הערך של המשרה שבה הם בחרו, והיום הם יודעים בדיוק מה יגרום להם להרגיש כך. למה? כי הזיזו להם את הגבינה. 5 שנים של משברים במשק עושים את שלהם ומי ששורד, יודע שיש לו מה להציע ומה הוא שווה.
מה עושים? בדיוק כמו הירקן. לומדים להכיר את המשקולות שיגרמו לשווי הנכון להגיע לנקודת האיזון.
ואת זה לוקח זמן ללמוד.
משקולות זה לא מטאפורה רק לכסף. משקולות זה תנאי העסקה: זה קה"ש ורווחה, זה היברידי וגמיש, זה מכבד ומקצועי. משקולות זה מקום שמכבד את הצרכים של העובד ויודע לייצר שותפות לעשייה.
משקולות זה קידמה ושפה עכשווית. זה לראות את האדם בתפקיד ולזכור גם להגיד לו תודה. משקולות זה גם לעמוד על מה שחשוב לך כמעסיק ולא לוותר. יש גבולות ויש עמדות לשני הצדדים שצריך לכבד.
בדקו אילו משקולות חסרות לכם ואז תבינו מה מפריע לכם בשימור וגיוס עובדים.
לא מלפפונים, אנשים. הכי כיף אנשים!!!