דלת המשרד נפתחת. אני רואה את העיניים של כולן. מי מסתכלת לראות איך אני, מי חרא לה בלב ומי כל כולה בעשייה. לקחת נשימה נכונה על הבוקר ולצלול לתוך העשייה.
אחריות תפקודית. זה המצב שאנחנו נמצאות בו. לעשות שהכל ימשיך, לא לשקוע, אפשר לברוח לרגע ולחזור. לתפקד כי יש לנו אחריות, למשפחות של הצוות שלנו, לצוות שלנו, למשפחות שלנו, אלינו. וזה הסדר.
ויש לנו עוד אחריות והיא לאומית. כי למי שנדמה שאפשר אחרת, אי אפשר לרגע לשכוח. העיניים של החטופים שעולות מולנו בתמונות. החיילים שאיבדו את עתידם ולהם אנחנו חייבים את החיים עצמם.
לא לשכוח, לא להפסיק, לא לוותר. להתאחד ולזכור. יש פה רוע, הוא קיים משחר האנושות אצל כל בני האדם, לא משנה מה הדת, הגזע והמין.
התפקיד שלנו הוא לא לתת לרוע לנצח, להילחם כדי להחזיר לעמנו את מה שוויתרנו עליו לפני כל כך הרבה שנים וזו התקווה המפוכחת.
בתפקיד שלי כמגייסת, אני רואה הכל. אני רואה מנהלים טובים, רואה אנשים טובים, כאלה שפיהם וליבם שווים. אני, לצערי הרב, גם נתקלת בצדדים הפחות טובים. במקרים שבהם מזלזלים בעובדים, לא מכבדים הסכמים, מדברים גבוהה ועושים את ההפך הגמור.
המסע לתיקון של כולנו מתחיל בתוך עצמנו, נפשנו, פנימה.
רק מי שטוב, יכול להטיף לטוב. רק מי שמכבד יכול ללמד אחרים לכבד, רק מי שנותן יכול לבקש מאחרים לתת, רק מי שחי על פי ערכים יכול לדרוש מאחרים לקיים אותם.
תהיו אנשים טובים, מעסיקים טובים, אזרחים טובים. תוקיעו את הרוע, את האפליה, את הרשעות והגזל מתוכנו. אנחנו חייבים את זה לדורות שיבואו אחרינו.
והתמונה – אפילו הסחלבים שלנו חזרו לפרוח, עוד יש מפרש לבן באופק?
