שבוע אחרי ה 7.10 הגיעו אלי בן דודי האהוב מאוד, שכמובן גם הוא הוקפץ לצו 8, הושיב אותי את דורון והילדים ונאם את נאום העורף.
הוא הגיע על מדים והנשק התיישב בכסא הנדנדה והתחיל "אנחנו במלחמה, וכשיש חיילים בחזית הם צריכים עורף חזק, הם צריכים לדעת שאנחנו פה חזקים ויש לנו את הכוחות לחיות כשהם נלחמים, הם צריכים לדעת שאנחנו חזקים וחיים ושהם יהיו פנויים לבצע את המשימות שלהם" ככה הוא הבן דוד שלי, כל החיים הוא בצבא חי, נושם מנתח, מתפעל, סוקר ומדבר צבא.
ועם זה יצאתי לשבוע חדש, לא חזקה במיוחד, אבל ממש משתדלת.
השבוע עשינו ישיבת צוות שמזמן לא התקיימה, ובן הדוד שלי הדהד לי בראש וזה יצא "אנחנו בתקופה חרא, כולנו על הקצה, אנחנו דואגות, חרדות, אבל חייבות להמשיך חייבות לעבוד חייבות להמשיך להניע. להניע את עצמינו, את המועמדים, הלקוחות את המשק, חייבות! העורף חייב להיות חזק, בכדי שאהובינו ואהובותינו יחזרו, יהיה משק מתפקד וחי ונושם"
והיום ממש היום עשינו את השמה, השמת מלחמה השמה שמביאה בשורה, השמה שמניעה אותנו להמשיך.
יהיו ימים שניפול אבל ברוב הימים ננוע.
