גיוס בימי קורונה

חשבתי על המשמעות של להיות מנהל/ת משאבי אנוש בימי קורונה אלו.
אני אהבתי "לגעת" באנשים בארגון שלי.
אהבתי להגיע בבוקר ולהסתכל. מי הגיע מוקדם, מי כבר חנה בחניון. את מי אני פוגשת במעלית ואיך נראה החיוך של המזכירה בכניסה. סיקרן אותי לראות מי יושב במוקד ביום ראשון בבוקר ואלו עמדות מסחר מאוישות ראשונות.
השאלות, המבטים, החיוכים, אפילו את אלה שאוהבים "סתם לקשקש" על הבוקר.
למה ג' עצוב ועם איזו מוטיבציה הגיע א' למשרד אחרי השיחה של אתמול.
הדלת של המשרד שלי היתה תמיד פתוחה, למעט מצבים בהם אי אפשר היה להשאיר פתוח,
אהבתי את זה. מאד.
היום אני במקום אחר, אבל לא מפסיקה לחשוב איך הייתי מסתדרת אם הייתי מנהלת משאבי אנוש בארגון שעובד מהבית. איזה אתגר ענק ולא פשוט, לא לראות פנים, לא להרגיש דופק.
כן, זה יכול להיות סבבה לעבוד יום בשבוע מהבית, אבל המהות של משאבי אנוש זה להיות המד דופק של המשאב הכי חשוב בארגון. העובדים.

אני לא יודעת איך הייתי מתמודדת ובטח לא יכולה לשפוט, אבל מעריכה מאד את אלו שלומדים ולומדות להתמודד בימים אלו עם הקושי והמורכבות ושומרים/ות על המקצועיות והחשיבות שלו בארגונים השונים.