אני רוצה לראות עוד מועמדים/ות", אל מול "אני בוחנ.ת הצעות נוספות". איך אחד הפך להיות לגיטימי לעומת האכזבה מהשני.
אני רוצה לראות עוד מועמדים זה משפט שאנחנו שומעות באופן מאד תדיר. יש השמות של מועמד אחד וסגרנו, אבל יותר תגובות של "היא בדיוק מה שאנחנו מחפשים, אבל המנהל רוצה לראות עוד". אני יכולה לנסות להבין, אני אשת ביצוע, אבל במציאות הנוכחית צריך להבין שלחכות לעוד מועמדים זה קצת כמו לחפש את האביר על הסוס הלבן. יש מצב שהוא לא יגיע ויש מצב שתפספסו גם את זה שהגיע. ועדיין זו בקשה לגיטימית.
מאידך ארגונים שמאד לא אוהבים כשמועמד מקבל הצעה ואומר שהוא בוחן הצעות נוספות. או, פה נדלקים כל החושים. זה כבר פחות טוב. "למה הוא לא רוצה אותנו? אנחנו לא רוצים להיות ברירת המחדל שלו" ועוד. בשוק פתוח וחופשי אנחנו מאמצים את השפה המדוברת. אם תחרות ובחירת הטוב ביותר הפך להיות שם המשחק, אם בכל יום אנחנו פונים למועמדים כדי להציע להם יותר טוב ממה שיש להם, אם אנחנו כמעסיקים רוצים לבחור לעצמנו את הכי טוב, אז אלה הם חוקי הפורמט אותם יש לכבד כשהם פועלים בשני הכיוונים. אל תוותרו על מועמד טוב כי אתם חושבים שאולי יהיה יותר טוב. אל תוותרו על מועמד טוב כי יש לו עוד הצעה. אבל, ויש פה אבל גדול, בשני המקרים, הזמן לא עובד לטובתכם. לתהליך קבלת החלטות יש הרבה מודלים, תבחרו את המודל שישרת אתכם ואת הצרכים הארגוניים שלכם. לא את הספק שלכם (doubt)
